גזר דין בתיק ת"פ 3144/07

1.         הנאשמים - שניהם צעירים תושבי חברון ששהו בישראל שלא כדין - הורשעו בהכרעת-דין מיום 27.12.07, על-יסוד הודאתם, כדלהלן:

נאשם 1 - בעבירות של גניבת רכב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אי-ציות לשוטר, נהיגה ללא רישיון, נהיגה בקלות ראש ושהייה בישראל שלא כדין - לפי סעיפים 413ב ו-332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 23(א)(1), 10 ו-62(2) לתקנות התעבורה, וסעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952;

נאשם 2 - בעבירות של גניבת רכב, סיוע לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושהייה בישראל שלא כדין - לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, סעיף 332(2) בשילוב עם סעיף 31 לחוק הנ"ל, וסעיף 12 לחוק הכניסה לישראל.

2.       הרשעת הנאשמים באה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו הודו השניים בעובדות כתב-האישום המתוקן. במסגרת ההסדר הוסכם, כי המאשימה תעתור להטלת עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל על נאשם 1, ושלוש וחצי שנות מאסר על נאשם 2, זאת כאשר הנאשמים לא יוגבלו בטיעונם לעניין גזר-הדין. כן הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, כי בטיעונים לעונש לא יחרגו הצדדים מעובדות כתב-האישום המתוקן ולא יוסיפו עליהן.

3.         אסקור להלן את עובדות כתב-האישום המתוקן העומדות ביסוד הודאת הנאשמים והרשעתם.

          ביום 16.10.07, לאחר חצות, פרצו הנאשמים לרכב מסוג מיצובישי לנסר (להלן - הרכב), שחנה ברח' מונטיפיורי באור-יהודה. נאשם 1 התיישב במושב הנהג, ונאשם 2 ישב לידו. השניים התניעו את הרכב באמצעות כלי מתכתי, והחלו בנסיעה לכיוון ירושלים, כשמגמת פניהם לחברון.

          בסמוך לשעה 4:00 לפנות בוקר, עת התקרבו הנאשמים למחסום המנהרות בירושלים (להלן - המחסום), דיווח תצפיתן לאנשי המחסום, כי רכב חשוד שבו שני נוסעים מתקרב אליהם. החיילים והשוטרים שניצבו במחסום סימנו לנאשמים לעצור, ואולם הללו התעלמו מההוראה, ועקפו את כלי הרכב שעמדו בבדיקה במחסום מצד ימין בנסיעה מהירה.

ניידת משטרה החלה בנסיעה אחר הרכב, ושוטריה קראו לנאשמים לעצור באמצעות מערכת הכריזה. הנאשמים התעלמו מקריאות השוטרים, וחלפו בנסיעה מהירה על-פני המחסום. בסמוך לאחרי המחסום סטו הנאשמים בפנייה חדה שמאלה, תוך חציית קו הפרדה לבן וארבעה נתיבי תנועה, והמשיכו בנסיעה מהירה לכיוון הכביש המוביל לבית ג'אלה. ניידת המשטרה ורכב משטרתי נוסף שהצטרף אליה דלקו אחר הרכב הגנוב. כאשר ניסו שוטרי הניידת לעקוף את הרכב, הסיטו הנאשמים במכוון את הרכב שמאלה ונגחו בצדה של הניידת. גם בתגובה לניסיון נוסף לעקיפת הרכב על-ידי הניידת, הסיטו הנאשמים את הרכב שמאלה ופגעו במכוון בניידת תוך כדי המרדף.

          כתוצאה מהפגיעה האחרונה של הרכב בניידת, איבד נאשם 1 את השליטה על ההגה. רכבו הסתובב ב-180 מעלות והתנגש חזיתית ברכב המשטרתי הנוסף שדלק אחריו. בשלב זה ירדו השוטרים מכלי הרכב המשטרתיים ועצרו את הנאשמים. במהלך המעצר התפרעו הנאשמים תוך ניסיון למנוע את מעצרם.

          יודגש, כי הנאשמים הודו בכל העובדות האמורות, אך בכל הנוגע לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הורשע נאשם 1 בגדרו של ההסדר כמבצע עיקרי של העבירה, ואילו נאשם 2 - אך כמסייע לביצועה.

4.       בא-כוחה המלומד של המאשימה, עו"ד דותן, הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אשר הצביעו על תעוזתם העבריינית של הנאשמים: החל מגניבת הרכב אגב שהייתם בישראל שלא כדין; המשך בהתנהגותם במהלך פריצת המחסום והמרדף המשטרתי אחריהם, עת יצרו סיכון ממשי למשתמשים בדרך - בכלל, ולשוטרים שדלקו בעקבותיהם - בפרט, בין-השאר בנסיעה המסוכנת ובניגוח ניידת המשטרה; וכלה בהתנגדותם למעצר. התובע הפנה לפסיקת בית-המשפט העליון, שהתוותה מגמת החמרה בענישה בגין עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה אגב הימלטות בנהיגה פרועה במרדף משטרתי. הוא ציין, כי תופעה זו, שהוכרה בעבר כ"מכת אזור הדרום", הייתה לתופעה שכיחה גם באזור ירושלים. נוכח חומרת העבירות והסיכון שנשקף מהן לביטחון הציבור, עתר ב"כ המאשימה במסגרת הסדר-הטיעון להטלת מאסר של ארבע וחצי שנים על נאשם 1, ושלוש וחצי שנים על נאשם 2, זאת תוך הבחנה בין שני הנאשמים, על-רקע העובדה שבכל הנוגע לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הורשע נאשם 2 כמסייע ולא כמבצע עיקרי.

5.       נאשם 1, אמיר פאחורי, הנו תושב חברון יליד 1984, בן למשפחה המונה זוג הורים ושמונה ילדים. הוא למד רק חמש שנים בבית-ספר, ומצעירותו סייע לכלכלת משפחתו. הוריו אינם עובדים מחמת מצבם הבריאותי, ועל רקע זה הוא ואחיו הבכור הם הנושאים העיקריים בעול פרנסת המשפחה. עובר למעצרו עבד במפעל ניילון ואלומיניום בחברון. מדובר במעידתו הראשונה בפלילים.

          בא-כוחו המלומד של נאשם 1, עו"ד תאבת, ציין בטיעוניו לעונש, כי הנאשמים נכנסו לישראל על-מנת להתפרנס, וכי החליטו לגנוב את הרכב בכדי לחזור באמצעותו לביתם. הוא ביקש מבית המשפט שלא להחמיר בדינו של מרשו, וליתן בשיקולי הענישה משקל רב להודאת הנאשם ולחרטה שהביע על מעשיו. לשיטתו של עו"ד תאבת, למרות שנאשם 1 היה מי שנהג ברכב ואחראי כמבצע עיקרי לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בשעה שנאשם 2 הורשע בעבירה של סיוע לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הרי שאין הצדקה להבחין בין השניים לעניין העונש, שכן חומרת מעשיהם - זהה. מטעם זה, חרף מדרג הענישה שהוצג על-ידי המאשימה במסגרת הסדר-הטיעון, סבר ב"כ נאשם 1 כי אין להחמיר בדינו של מרשו מעבר לעונש שיושת על נאשם 2. הוא ביקש מבית-המשפט להטיל על נאשם 1 מאסר בפועל לתקופה שבין שנה וחצי לשנתיים. בדבריו האחרונים לעניין העונש הביע נאשם 1 חרטה על מעשיו וביקש את רחמי בית-המשפט.

6.       נאשם 2, שאדי אלהשלמון, הנו רווק בן 22, אף הוא תושב חברון. לנאשם תשעה אחים, ונוכח העובדה שאביו נישא בשנית ועבר להתגורר עם אשתו השנייה, נושא הנאשם, יחד עם אחיו הבכור, בעול פרנסת אמו ואחיו. הוא סיים שתים-עשרה שנות לימוד בחברון, ובין יתר עיסוקיו עבד במסעדה בתל-אביב. אף הוא, כמו נאשם 1, נעדר הרשעות קודמות.

סניגורו המלומד של נאשם 2, עו"ד פרחאת, ציין בטיעוניו לעונש כי נקודת המוצא בענישתו של מרשו, היא העובדה שבחמורה שבעבירות - סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה - הורשע נאשם 2 אך כמסייע בלבד, ולא כמבצע עיקרי, זאת, על-רקע העובדה שחברו, נאשם 1, היה מי שנהג ברכב. כן הדגיש עו"ד פרחאת, כי למעט גניבת הרכב יתר העבירות לא תוכננו מראש. עוד טען, כי המרחק שנסע הרכב מהמחסום עד למקום עצירתו היה עשרות מטרים בלבד, ויש לראות, אפוא, את הסיוע שנתן מרשו, שהיה בבחינת חיזוק ידו של חברו, בדרגת חומרה לא גבוהה יחסית. גם נאשם 2, כמו חברו, הביע בדבריו האחרונים לעניין העונש חרטה וצער על מעשיו.

7.       חומרת העבירות במקרה דנן באה לידי ביטוי הן בהיבט הרכושי, זאת נוכח העובדה שהנאשמים גנבו באישון לילה רכב שאותו התכוונו להעביר לחברון, והן, ובעיקר, בסיכון הנשקף מהתנהגותם במהלך פריצת המחסום והימלטותם בנהיגה פרועה ומסוכנת מרכבי המשטרה שדלקו בעקבותיהם.

בכל הנוגע לגניבות מכוניות, אין צורך להכביר מילים על הנזק שהדבר מסב לבעלי כלי הרכב, לשוק הביטוח, לכלכלת המדינה ולביטחון הציבור; ועל הצורך להיאבק בתופעה הקשה, שהייתה למכת מדינה, זאת באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה. משנה חומרה יש לראות בביצוע העבירות האמורות על-ידי תושבי איזור יהודה ושומרון, הנכנסים לישראל שלא כדין לשם גניבת כלי-רכב והעברתם לאזור.

ומכאן לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. התופעה של הימלטות נאשמים, בנהיגה פרועה ומסוכנת במהלך מרדף משטרתי אחריהם, כמו גם אגב ניסיון לפרוץ מחסומים משטרתיים, הייתה, למרבה הצער, לנפוצה בשנים האחרונות. על היקף התופעה, חומרתה, הסיכון הנשקף ממנה לביטחון ציבור המשתמשים בדרך, ובכללם השוטרים, והצורך בהטלת ענישה מחמירה בגינה, אין לי אלא לשוב ולהפנות לדברים שהשמעתי, פעם אחר פעם, בגזרי-הדין שניתנו על-ידי בעניינם של נאשמים שהורשעו בעבירות דומות (ראו, למשל: ת"פ (י-ם) 2183/06 מדינת ישראל נ' דאר מוסא; ת"פ 2161/06 מדינת ישראל נ' ראני אשתי; ות"פ 3048/07 מדינת ישראל נ' אוסאמה ג'עברי (לא פורסמו)). כבר נפסק, כי התופעה האמורה "אינה נחלתם של מעטים בלבד, אלא של רבים שחלקם עושים זאת במפגיע ותוך קריאת תיגר על שלטון החוק" (ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' יוסף לוי, (לא פורסם, 7.6.06)). תופעה זו יוצרת סיכון ממשי ומיידי לחיי אדם ולבטיחותם של המשתמשים בדרך, "ומעלה את רף הסיכון בכבישים לשיאים שלא ידענו כמותם" (ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 7.6.06)). עוד הודגש בפסיקה, שמדובר "במפגעים חמורים ומסוכנים אותם יש לשרש", וכי "אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכונית הנוסעת בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים את חיי האנשים בנתיבי התעבורה" (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 29.6.05)). על-רקע זה ציין בית-המשפט העליון, לא אחת, כי יש להחמיר בדינם של נאשמים המורשעים בעבירות הנדונות, בעיקר ככל שהדבר נוגע להימלטות בנסיעה פרועה ומסוכנת, "אשר כרוכה בהתגרות מודעת באנשי החוק והמסכנת עוברי אורח תמימים וכן את השוטרים העושים לאכיפת החוק" (ע"פ 9733/04 מחמד דאוד נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 8.9.05); וכן ראו: ע"פ 342/05 פאזי אל רביעה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 27.6.05); ע"פ 2100/06 מדינת ישראל נ' אבולקיען, (לא פורסם, 7.6.06); ע"פ 39/06 זיאד שחאדה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 20.11.06); ע"פ 8110/05 עאטף זחאיקה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 23.11.06)). על המדיניות העונשית המחמירה שהותוותה, האמורה "לשקף מסר ברור של הרתעה והתראה", שב וחזר בית-המשפט העליון לאחרונה בע"פ 6398/07 נאיף אבולקיען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.08). עם זאת, מובן כי יישומה של מדיניות זו יעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, תוך החלת עקרון הענישה האינדיבידואלית, והכל אגב שיקול של העדפת האינטרס הציבורי על-פני נסיבותיו האישיות של העבריין (ע"פ 8549/07 אלמוג היזמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.08); ע"פ 10340/07 מדינת ישראל נ' חובלשוילי (לא פורסם, 6.2.08)).

8.       העבירות שביצעו הנאשמים חמורות בטיבן ובנסיבותיהן, ומלמדות על תעוזה עבריינית של ממש. מעשיהם חמורים בראש ובראשונה בהיבט הרכושי - עת נכנסו השניים שלא כדין לישראל וגנבו רכב באישון לילה באיזור גוש דן תוך כוונה להעבירו לאזור חברון. מעשיהם חמורים שבעתיים נוכח הסיכון שבו העמידו את ציבור המשתמשים בדרך ואת השוטרים שניצבו בדרכם - עת עקף הרכב בנסיעה מהירה את המכוניות שעמדו במחסום המנהרות, פרץ את המחסום ונמלט בנסיעה פרועה מהניידות שדלקו אחריו, וזאת אגב ניגוח אחת הניידות בעת עקיפתה אותו, פעם אחר פעם, עד לאבדן השליטה של הנהג על ההגה, שהביא להסתחררות הרכב ולהתנגשות חזיתית ברכב המשטרתי השני שדלק אחריו. אמנם, הנסיעה הפרועה והמסוכנת, מפריצת המחסום ועד לתאונה, היתה בקטע דרך קצר יחסית; ואולם, הסיכון שהעמידו בו הנאשמים את המשתמשים בדרך ואת השוטרים, החל משלב עקיפת המכוניות במחסום ועד להתנגשות הרכב הגנוב ברכב המשטרתי, היה ניכר וממשי, ואף התממש, אך למרבה המזל נסתיים רק בפגיעות רכוש ולא בפגיעות בנפש.